קבוצת נשים צעירות, עומדות בפינת הרחוב עם כפות הידיים מושטות לפנים, פונות לעבר אלפי המפגינים שחולפים ברחוב.
"העם דורש צדק חברתי",
"ביבי הביתה",
עיניהן עצומות, הבעה של ריכוז על הפנים, הסתקרנתי.
נגשתי אליהן ושאלתי לפשר התנועה והעמידה המוזרה. הקיצונית, בלונדינית גבוהה, נאה מאוד, בשורטס וחולצה לבנה, פוקחת עיניים, מפנה אלי מבט רך במיוחד ומשיבה לי: "אנחנו שולחות אנרגיות חיוביות למפגינים", וחוזרת לעצום את עיניה ולמלאכת השילוח של האנרגיה הטובה. (וזו הייתה שם בשפע).
"תשלחו כמה שיותר", אני אומר לה, כולנו זקוקים לה.
זרם בלתי פוסק של ישראלים יפים במיוחד זורם ברחוב, זוגות צעירים, בודדים וקבוצות, הורים צעירים עם ילדים על הכתפיים, אמהות עם עגלות, שני רכבים של המארגנים עם מגפונים, "העם דורש צדק חברתי", "ביבי אפס, העם אחד", "הכל עובר, גם ביבי".
הרבה צבע אדום, דגלים וחולצות, כרזת ענק צבעונית במיוחד של צ'ה גווארה, " מדינת רווחה" צועק ההמון שזורם בעוצמה של צונאמי ושוטף את הרחוב על שמו של המשורר שלמה אבן גבירול, בן המאה ה – 11, שמילות שיריו מהדהדות ברקע:
"אני האיש אשר שנס אזורו
ולא ירף עדי יקום אסרו,
אשר נבהל לבבו מלבבו
ונפשו מאסה לשכן בשרו,
ובחר בתבונה מנעוריו-
ואם כור הזמן שבע בחרו
ויהרס כל-אשר יבנה, ויתש
אשר יטע, ויפרץ את-גדרו."
("אני האיש", שלמה אבן גבירול, משורר ספרדי יהודי, בן המאה ה - 11).
לילה תל אביבי לח במיוחד, שני שוטרים צעירים, בתחילת דרכם מקורס טירוני משטרה, עומדים ליד מחסום בפינת הרחוב, חיוך נסוך על פניהם, ללא שמץ של מתח, (הרי המשטרה תמיד נגד המפגינים, בציפייה להתגוששות), זה לא המצב כאן. אנרגיה טובה, כבר אמרנו.
ההמון פונה לרחבת המוזיאון, נהר אדם שמתחיל ליד הבימה ונגמר במוזיאון העירוני, מתחם התרבות של תל אביב, כך אמרה לי נדלניסטית בעבר, ואני תמה, האם זה מקרה שהמהפכה יוצאת מן המשולש הזה דווקא.
היו חזקים צעירים יקרים, ותודה על הקבין של תקווה.
נ.ב. - מן הבמה בחזית המוזיאון דפי ליפ, יוזמת המהפכה:
"אנחנו מדברים על בית, הם מדברים על נדל"ן."
מילים חרוטות בסלע, סתם סלע, שיהיה כאן עוד הרבה זמן, בשונה מ"סלע קיומנו" של נתניהו, שתאריך תפוגתו חלפה.
נ.ב. 2 - וההשג הכי גדול עד עכשיו, ה"עם" עוד פעם שלנו.
כותב, מבקר ומייחל.
